הספרים שלנו

🕯️ חנניה אוסטוניאזוב ז״ל

1900 — 1980 | ה׳תש״ם

הוא נולד בסמרקנד למשפחה דתית. אביו ברוך היה בן שושלת פינחסוב — משפחה של אומני צביעת בדים במסורת ארוכת שנים. הסביבה המוסלמית כינתה את סב־סבו «אוסטו־ניאז» (מאסטר ניאז), ומכאן שם המשפחה אוסטוניאזוב. אמו רחל הייתה בת משפחת בטורוב. לפני רחל היה ברוך נשוי לסורה תהלוב מבוכרה שנפטרה במגפת טיפוס והותירה בן — ציון — ובת — מלכה. רחל ילדה לברוך שני בנים, חנניה ונריה. בילדותו למד חנניה ב־«ח׳ומלו», תלמוד תורה קטן; היה חרוץ, שנון וסמכות לבית הוריו. בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, לאחר הפוגרום שערכו הבסמאצ׳ים בקוקנד, זרמו פליטים לסמרקנד. ביניהם משפחתו של העשיר חיים הכהן אלוב, שנרצח בפוגרום. אשתו אסתר הצליחה בקושי להימלט עם ילדיה הקטנים. קסיו (בלוריה) בת השלוש־עשרה התייתמה במהרה והפכה לגורלו של חנניה: בשנת 1922 נישאו. חנניה גדל גבוה וחזק; הקב״ה חנן אותו בכוח גופני עצום. הוא נמנה על ארבעת גיבורי «בוגי פודשוהי» — האגדתיים ממאסטרי אבקות ה־«כוראש» — ששמרו על יהודי הקהילה מן הסביבה הרב־לאומית. כך מתועד ביומן אחיו נריה. עם עליית השלטון הסובייטי סיים חנניה בית ספר לנהיגה ונכלל בקבוצת הנהגים הצעירים הראשונה בסמרקנד. בשנת 1929, כאשר דושנבה קיבלה מעמד של עיר וכונתה סטלינאבד, עבר לשם עם אשתו ושני ילדיו כדי לעבוד ברפובליקה המתפתחת. במהרה נהיה למנהל עבודה, למפקד שיירה, ובשנת 1934 מינה אותו הקומיסריון העממי לתחבורה למנהל אחת ממחלקות המשאיות. גויס בשנת 1941, אך בפקודה מיוחדת הורד מן הרכבת ברגע האחרון ונשלח כמדריך בבית ספר שהכשיר טרקטוריסטים ונהגים לחזית. לאחר המלחמה חזר חנניה לאמונת אבותיו והפך לאדם דתי עמוק. הוא נטש את עולם הנהיגה: תחילה ניהל בית מלאכה לעיבוד פקעות משי, ולאחר מכן בית מלאכה לתיבות באזור סורחנדריה. בטרמז פתח חנות חומרי בניין בשוק העיר, סמוך לבית התה; אוזבקים וטג׳יקים אהבו אותו על ידיעת שפותיהם, על חוש הפייטני שלו ועל השיחות הפתוחות על גדולת התנ״ך. בשנת 1963 לא סלח לו השלטון האתאיסטי על דתיותו הגלויה — תיק מבוים הסתיים בגזר דין «בגין רפואות אליל, הסתה להקמת בית כנסת, והשחתה רעיונית של הנוער הסובייטי». בנו הבכור אלייאוחיים הגיש ערעור, נסע למוסקבה ופעל להשיב את אביו הביתה בשחרור מוקדם. חנניה חזר לדושנבה, ולאחר מכן נסע ללמוד בישיבה שבבית הכנסת ברחוב ארחיפוב במוסקבה, שם הוסמך לשוחט ומוהל. בכל שנה סייר בקהילות יהודי בוכרה במרכז אסיה — קרשי, שהריסבז, טרמז, דושנבה — שוחט בהמות ועופות ומל תינוקות. הוא לא נטל כסף; ביקש שהתרומות ייכנסו לקופת בית הכנסת עבור הנצרכים. בשנת 1970 הביא ממוסקבה לדושנבה את מכונת המצות המכנית הראשונה. עדים סיפרו שגם כשמכבש המכונה מעך את כף ידו לא הוציא אנחה אחת. הוא היה חבר ב־«עשרים» של ועד קהילת דושנבה, ולאורך שנים לא סירב למצוות הובלת הארון להר הרחוק שבבית העלמין. עם נפילת מסך הברזל, חנניה נאבק שנים על היציאה, ובשנת 1977 הגיע עם משפחתו לישראל. חלום דורות של «לשנה הבאה בירושלים» התגשם. בשנת 1980 נספה בתאונת דרכים בקרבת נתניה. עצמותיו נחות בהר המנוחות בירושלים. «חנניה היה אדם ישר, בלתי־מתפשר במקום שבו האמת. הצדקה תפסה בחייו מקום מיוחד. הוא מעולם לא התגאה בגובהו, בכוחו או ברהיטותו — תמיד טען שכל מה שנתן לנו הבורא נועד לקדש את שמו. חנניה היה מהורהר וסקרן, ידע להאזין בקשב — וזוהי אמנות גדולה — ותמיד היה אורח רצוי בביתי.» כך אמר עליו המנוח, המדען הביולוג, המזרחן והעיתונאי יצחק מווששב. «שיהיה זכרו ברוך.»תהי נשמתו צרורה בצרור החיים

לזכרם

הסרטונים שלנו