צילום במקומות ילדותם של בכירי המשפחה.
סיור בסמרקנד
2019
לזכרם
שמות הנפטרים, ימי השנה והתמונות השמורים בארכיון המשפחתי.
🕯️
חנניה אוסטוניאזוב
ז״ל
1900 — 1980 | ה׳תש״ם
הוא נולד בסמרקנד למשפחה דתית. אביו ברוך היה בן שושלת פינחסוב — משפחה של אומני צביעת בדים במסורת ארוכת שנים. הסביבה המוסלמית כינתה את סב־סבו «אוסטו־ניאז» (מאסטר ניאז), ומכאן שם המשפחה אוסטוניאזוב. אמו רחל הייתה בת משפחת בטורוב. לפני רחל היה ברוך נשוי לסורה תהלוב מבוכרה שנפטרה במגפת טיפוס והותירה בן — ציון — ובת — מלכה. רחל ילדה לברוך שני בנים, חנניה ונריה. בילדותו למד חנניה ב־«ח׳ומלו», תלמוד תורה קטן; היה חרוץ, שנון וסמכות לבית הוריו.
בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, לאחר הפוגרום שערכו הבסמאצ׳ים בקוקנד, זרמו פליטים לסמרקנד. ביניהם משפחתו של העשיר חיים הכהן אלוב, שנרצח בפוגרום. אשתו אסתר הצליחה בקושי להימלט עם ילדיה הקטנים. קסיו (בלוריה) בת השלוש־עשרה התייתמה במהרה והפכה לגורלו של חנניה: בשנת 1922 נישאו. חנניה גדל גבוה וחזק; הקב״ה חנן אותו בכוח גופני עצום. הוא נמנה על ארבעת גיבורי «בוגי פודשוהי» — האגדתיים ממאסטרי אבקות ה־«כוראש» — ששמרו על יהודי הקהילה מן הסביבה הרב־לאומית. כך מתועד ביומן אחיו נריה.
עם עליית השלטון הסובייטי סיים חנניה בית ספר לנהיגה ונכלל בקבוצת הנהגים הצעירים הראשונה בסמרקנד. בשנת 1929, כאשר דושנבה קיבלה מעמד של עיר וכונתה סטלינאבד, עבר לשם עם אשתו ושני ילדיו כדי לעבוד ברפובליקה המתפתחת. במהרה נהיה למנהל עבודה, למפקד שיירה, ובשנת 1934 מינה אותו הקומיסריון העממי לתחבורה למנהל אחת ממחלקות המשאיות. גויס בשנת 1941, אך בפקודה מיוחדת הורד מן הרכבת ברגע האחרון ונשלח כמדריך בבית ספר שהכשיר טרקטוריסטים ונהגים לחזית.
לאחר המלחמה חזר חנניה לאמונת אבותיו והפך לאדם דתי עמוק. הוא נטש את עולם הנהיגה: תחילה ניהל בית מלאכה לעיבוד פקעות משי, ולאחר מכן בית מלאכה לתיבות באזור סורחנדריה. בטרמז פתח חנות חומרי בניין בשוק העיר, סמוך לבית התה; אוזבקים וטג׳יקים אהבו אותו על ידיעת שפותיהם, על חוש הפייטני שלו ועל השיחות הפתוחות על גדולת התנ״ך. בשנת 1963 לא סלח לו השלטון האתאיסטי על דתיותו הגלויה — תיק מבוים הסתיים בגזר דין «בגין רפואות אליל, הסתה להקמת בית כנסת, והשחתה רעיונית של הנוער הסובייטי». בנו הבכור אלייאוחיים הגיש ערעור, נסע למוסקבה ופעל להשיב את אביו הביתה בשחרור מוקדם.
חנניה חזר לדושנבה, ולאחר מכן נסע ללמוד בישיבה שבבית הכנסת ברחוב ארחיפוב במוסקבה, שם הוסמך לשוחט ומוהל. בכל שנה סייר בקהילות יהודי בוכרה במרכז אסיה — קרשי, שהריסבז, טרמז, דושנבה — שוחט בהמות ועופות ומל תינוקות. הוא לא נטל כסף; ביקש שהתרומות ייכנסו לקופת בית הכנסת עבור הנצרכים. בשנת 1970 הביא ממוסקבה לדושנבה את מכונת המצות המכנית הראשונה. עדים סיפרו שגם כשמכבש המכונה מעך את כף ידו לא הוציא אנחה אחת. הוא היה חבר ב־«עשרים» של ועד קהילת דושנבה, ולאורך שנים לא סירב למצוות הובלת הארון להר הרחוק שבבית העלמין. עם נפילת מסך הברזל, חנניה נאבק שנים על היציאה, ובשנת 1977 הגיע עם משפחתו לישראל. חלום דורות של «לשנה הבאה בירושלים» התגשם. בשנת 1980 נספה בתאונת דרכים בקרבת נתניה. עצמותיו נחות בהר המנוחות בירושלים.
«חנניה היה אדם ישר, בלתי־מתפשר במקום שבו האמת. הצדקה תפסה בחייו מקום מיוחד. הוא מעולם לא התגאה בגובהו, בכוחו או ברהיטותו — תמיד טען שכל מה שנתן לנו הבורא נועד לקדש את שמו. חנניה היה מהורהר וסקרן, ידע להאזין בקשב — וזוהי אמנות גדולה — ותמיד היה אורח רצוי בביתי.» כך אמר עליו המנוח, המדען הביולוג, המזרחן והעיתונאי יצחק מווששב. «שיהיה זכרו ברוך.»תהי נשמתו צרורה בצרור החיים
🕯️
יצחק אבדוראחמנוב
ז״ל
1924 — 1943 | ה׳תש״ג
ב־22 ביוני 2026 מלאו 85 שנה למתקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות. המלחמה הפטריוטית הגדולה גבתה מיליוני חיים ותבעה מכל עם אומץ, עמידות והקרבה. מן היום הראשון עלו להגן על המולדת בני כל הלאומים בברית המועצות — וביניהם כ־20—25 אלף מיהודי בוכרה. רבים גילו אומץ יוצא דופן והוצטיינו בעיטורים ובמדליות; רבים לא שבו הביתה ונתנו את חייהם לנצחון על הנאציזם.
אחד מהגיבורים הללו היה יצחק אימנואלוביץ׳ אבדוראחמנוב, אביר עיטור הכוכב האדום. הוא חי רק תשע־עשרה שנים. נולד ב־28 במאי 1924 בעיר קרקי שבברית המועצות הטורקמנית, במשפחתם הגדולה של אמנואל ויפה אבדוראחמנוב, שגידלו שישה ילדים. בשנת 1936 נפטר אביו במפתיע. האם, לבדה עם הילדים, שבה אל קרוביה בקוקנד; חלק מהילדים שוכנו זמנית אצל קרובים או במוסדות מדינה, אך המשפחה לא התפרקה.
בני המשפחה בקוקנד סייעו להם לצלוח את השנים הקשות ביותר, ובהמשך עברה המשפחה לפרגנה. כרבים מבני גילו, יצחק החל לעבוד מוקדם: לפני המלחמה עבד כאורג במפעל הטקסטיל של פרגנה. כאשר פרצה המלחמה הפטריוטית הגדולה היה בן שבע־עשרה. לזכר המשפחה, הצעיר אף שינה את גילו במסמכים כדי להתנדב לחזית.
⟦IMG:/img/isak-abdurahmanov-plaque.jpg|לוח הנצחה בבית העלמין באשדוד⟧
באוגוסט 1942 גויס לצבא האדום. אומץ, נחישות וכשרון להוביל אחרים הביאוהו למעלת סמל ולתפקיד מפקד חוליית רובאים בגדוד הרובאים ה־457 של דיוויזיה 129. בקיץ 1943 השתתפה הדיוויזיה בקרב קורסק. בקרב על גבעה 240.2 באזור בולשוי מלינוביץ עלתה חוליית אבדוראחמנוב ראשונה במחלקה למתקפה, תחת אש ארטילריה ומקלעים סוחפת, פרצה לתעלות הגרמניות ועברה לקרב פנים־אל־פנים. יצחק עצמו הרג בכוחו כמה חיילי אויב.
על אומץ־לבו זכה ב־29 ביולי 1943 בעיטור הכוכב האדום. ימים ספורים לאחר מכן, ב־3 באוגוסט 1943, נפל יצחק אבדוראחמנוב בקרבות בגזרת אוריול. הוא היה בן תשע־עשרה. במשך שנים רבות ידעה המשפחה רק שיצחק לא שב מן המלחמה — פרטי קרבו האחרון נותרו בלתי־ידועים. רק לאחר עשרות שנים, בזכות ארכיונים שנפתחו, ניתן היה לשחזר את מסלולו הקרבי ולאתר את הקבר הרב־המוני של מגיני המולדת, השמור עד היום.
⟦IMG:/img/isak-monument-ashdod.jpg|אנדרטת חללי המלחמה הפטריוטית הגדולה בבית העלמין באשדוד⟧
בני המשפחה הנציחו את שמו של יצחק אבדוראחמנוב על אנדרטת חיילי המלחמה הפטריוטית הגדולה שבבית העלמין באשדוד. אחיינים נקראו על שמו — ביניהם יצחק (איזיה) אימנואל, מנהיג מוכר של קהילת יהודי בוכרה באשדוד. כל עוד משפחת אבדוראחמנוב־אימנואל מספרת לילדיה ולנכדיה את סיפורו של הסמל הצעיר, שהיה הראשון לעלות למתקפה בקרב קורסק, יצחק אימנואלוביץ׳ אבדוראחמנוב ממשיך לחיות — בזיכרון קרוביו ועמו.תהי נשמתו צרורה בצרור החיים