כאשר קראתי לראשונה את כתב היד שכתבה דודתי האהובה רנה, בת ה־91, הרגשתי שאני מחזיקה בידי לא רק סיפור משפחתי, אלא מסמך חדור נשמה, מלא בנשימתו של הזמן, בקולות הדורות שעברו, ובאור החם של אהבה לשורשים.
רנה הקדישה שנים רבות כדי לשמר עבורנו — הדור הבא — את הנכס היקר מכול: הזיכרון. זיכרון של אלו שבאו לפנינו, שהורישו לנו לא רק את שמותיהם אלא גם את ערכיהם, את גורלם ואת רוחם.
בעולם שבו אנחנו רגילים למדוד הצלחה במספרים, תארים ובניינים, הצלחה היא זו שפירותיה מניבים גם אחרי לכתנו. הספר הזה — הוא הצלחה כזו. כל עוד יש מי שיקרא, יזכור ויספר — הספר הזה ימשיך לחיות.
מדוע החלטתי לתרגם את הספר לעברית? התשובה פשוטה ועמוקה בעת ובעונה אחת: כדי שהזיכרון לא יהפוך לשתיקה. נכדיי וניניי, כמו ילדים רבים במשפחות של עולים לשעבר, אינם קוראים רוסית.
שפתם היא עברית, עולמם הוא ישראל. אבל ללא שורשים — אף ענף אינו יכול לצמוח לגובה. אני מאמינה בכל ליבי כי ידיעת ההיסטוריה המשפחתית הופכת את האדם לחזק יותר, יציב ובעל תחושת שייכות.
