ישנן ערים שאינן מנסות להרשים את התייר מן הרגע הראשון. יש לצעוד בהן ברגל, לחוש את נשימתן, להאזין להמולת רחובותיהן העתיקים, לעמוד על גדות הנהר, להציץ אל תוך המצודות העתיקות. עיר כזאת הפכה עבורי בלגרד.
אני כותב את השורות הללו בהיותי בסרביה. וכאן דווקא קראתי את הידיעה שגרמה לי להביט על מדינה זו במבט חדש לגמרי. ישראל, יחד עם ממשלת סרביה והקהילה היהודית של המדינה, קיבלה החלטה להעביר את שרידיהם של שמעון ורבקה הרצל — סבו וסבתו של תיאודור הרצל — מבלגרד לירושלים. בקרוב מאוד הם ינוחו לצד נכדם הגדול בהר הרצל. הטקס הממלכתי יתקיים ביום השנה ה-77 להעברת עצמותיו של תיאודור הרצל עצמו לישראל, בהשתתפות הנשיא יצחק הרצוג וראש הממשלה בנימין נתניהו.
הידיעה הזאת חשובה הרבה יותר משנדמה במבט ראשון. רוב האנשים מכירים את תיאודור הרצל כמייסד הציונות המדינית. אך מעטים יודעים כי מקורות השקפת עולמו קשורים במידה רבה דווקא לסרביה. סבו של הרצל, שמעון הרצל, היה מראשי הקהילה היהודית של זמון — עיר עתיקה שהיום היא חלק מבלגרד. הוא היה תלמידו הקרוב של הרב הדגול יהודה אלקלעי — אחד מהוגי הדעות הראשונים שדיברו, עשרות שנים לפני הרצל, על שיבת העם היהודי אל מולדתו ההיסטורית וכינון מדינה משלו. אלקלעי הוא זה שכבר באמצע המאה ה-19 קרא לרעיון שבחלוף עשרות שנים יהפוך לרעיון הציוני. מאוחר יותר סיפר שמעון הרצל לנכדו על השקפות אלה, והיסטוריונים רבים סבורים כי דווקא שיחות אלה היו אחד הניצוצות הראשונים שמתוכם התלקחה לימים התנועה הגדולה לתחיית עצמאותה של האומה היהודית. כשקוראים על כך תוך כדי טיול ברחובות בלגרד, ההיסטוריה חדלה לפתע להיות דפים בספר לימוד.
במשך כמה ימים חציתי את בלגרד לאורכה ולרוחבה. עמדתי במצודת קלמגדן, שם כבר אלפיים שנה נפגשים הסאווה והדנובה. מכאן נשקף אחד הנופים היפים ביותר של אירופה. נדמה כי ההיסטוריה עצמה זורמת יחד עם שני הנהרות הגדולים. בלגרד היא עיר מדהימה. במהלך תולדותיה היא נחרבה יותר מארבעים פעמים, ובאותו מספר של פעמים קמה לתחייה. מן הסתם, זו הסיבה שהיא כה קרובה לישראלים. גם עמנו יודע את מחיר החורבן, הזיכרון והתחייה.
לצד חומות המצודה העתיקות נולדת בלגרד אחרת — מודרנית, פורצת אל העתיד. סמל של העיר החדשה הזאת הפך לרובע המפואר Belgrade Waterfront, שצמח על גדות הסאווה. כאן גורדי שחקים מזכוכית משתקפים בנהר, ובתוכם נעים במיוחד לראות שם המוכר לכל ישראלי — Africa Israel. הוא כמו מזכיר עד כמה שזורים כיום גורלותיהן של ישראל וסרביה.
אך יותר מכל הרשים אותי מקום אחר. עיר קטנה בצפון, סובוטיצה. כאן נמצא אחד מפניני הארכיטקטורה של אירופה — בית כנסת מפואר, שנבנה בשנת 1902 בסגנון האר נובו ההונגרי. הוא נחשב לבית הכנסת ההיסטורי הפעיל השני בגודלו באירופה לאחר בית הכנסת הגדול בבודפשט. לאחר שיקום שנמשך שנים רבות, הוא שב ומופיע במלוא הדרו.
כאשר נכנסים פנימה, אתה מרים בעל כורחך את הראש אל הכיפה העצומה, מתבונן בוויטראז'ים המופלאים, בעיטורי הגילוף, בצבעים העזים… ולפתע מבין כי סביבך — כמעט אין איש. האולם הענק, שיועד בזמנו לאלף וחמש מאות איש, שומר היום על שתיקה. פעם שקקה כאן חייה של קהילה יהודית גדולה, וכיום הבניין המפואר הפך לפני הכול לאנדרטה של זיכרון. הוא מזכיר לא רק את פריחתם של החיים היהודיים בווויוודינה, אלא גם את הטרגדיה הנוראה של השואה, שהשמידה כמעט את כל הקהילה המקומית. מן הסתם, זו הסיבה שהידיעה על משפחת הרצל מהדהדת כאן ביתר עוצמה.
ההיסטוריה כמו סוגרת מעגל. פעם, בעיר קטנה בבלקן, נשמעו הרעיונות על שיבת יהודים לציון. אחר כך הם עוררו השראה אצל ילד בשם תיאודור הרצל. לאחר מכן הופיע הספר «מדינת היהודים», אחריו הקונגרס הציוני הראשון, ובחלוף חצי מאה — מדינת ישראל. וכעת, כמעט מאה וחמישים שנה לאחר אותן שיחות ראשונות בין הסב לנכד, שמעון ורבקה הרצל שבים לירושלים. זה יותר מסתם העברת עצמות. זהו סמל של תודה לדורות שזרעו את הרעיונות ששינו את ההיסטוריה.
היום היחסים בין סרביה לישראל חווים שלב חדש. הושק דיאלוג אסטרטגי בין שתי המדינות, שיתוף הפעולה הכלכלי והתרבותי מתרחב, וסרביה נותרה אחת הארצות האירופיות הבודדות שבהן המורשת היהודית אינה רק נשמרת, אלא גם זוכה לתמיכה ממלכתית. מסתבר שבין בלגרד לירושלים המרחק קטן בהרבה מכפי שנראה על המפה. לעיתים מחבר ביניהן גורל אנושי אחד. לעיתים — סיפור משפחתי. ולעיתים — הזיכרון, אשר כמו שני הנהרות הגדולים, ממשיך לזרום דרך הזמן, ומחבר את עברו ועתידו של העם היהודי.
