זיכרון שהושב לאדם
על ספרו של דוד גַאי "שלומוחאי — שריף — סשקה"
יש גורלות שאי אפשר להמציא. כל סופר שהיה בודה עלילה כזו, היה מסתכן לשמוע את התוכחה: כך לא קורה. אך סיפורו של שלומוחאי זווּרוב הוא בדיוק כזה. הוא נראה בלתי-ייאמן דווקא משום שהוא אמיתי.
בכנס המדעי האחד-עשר של יהודי בוכרה, שהתקיים ב-24–25 במאי 2026 בניו-יורק, ניגש אליי במסדרון אדם והושיט לי ספר קטן. משחזרתי לווינה, קראתיו בעניין רב. הוא התברר כספר קטן למדי — כ-130 עמודים. אך כבר לאחר הפרקים הראשונים התעורר הרצון להודות למחבר, קודם כול, על העבודה העצומה של שיחזור גורלו של אדם שעד לא מכבר כמעט דבר לא היה ידוע עליו.
יש ספרים שקוראים בהם למען העלילה. יש ספרים המרחיבים את ידיעותינו ההיסטוריות. ויש ספרים המחזירים לאנשים את הביוגרפיה שלהם עצמם, חולצים אותה מתהום השִׁכחה. לאלה בדיוק שייכת הפרוזה התיעודית של דוד גאי "שלומוחאי — שריף — סשקה".
לפני הקורא נפרש גורלו המופלא של יהודי בוכרה שלומוחאי זווּרוב — אדם שהמלחמה השאירה לו לא אחת רק סיכוי זעום להצלה.
בשנת 1939 הוא גויס לשירות חובה בצבא האדום. לאחר שסיים את שירותו, חזר המורה בבית-הספר לביתו. היה זה קיץ 1941. הרכבת כמעט הגיעה לעיר הולדתו שהריסבז, כאשר הצירים הוסבו לפתע. פרצה מלחמת המולדת הגדולה.
שלומוחאי מצא את עצמו בגדוד קשר, עבר הכשרה כאיש קשר קווי, וזכה בדרגת סמל. עד מהרה נותרה יחידתו במצור, ואחר-כך — נפלה בשבי הגרמני. הוא הבין היטב: להודות במוצאו היהודי משמעו מוות ודאי. או-אז הוא מקבל החלטה נואשת — להפוך לטג'יקי בשם שריף זאירוב, בקחתו את שמו של עמיתו לשירות, אשר לעולם עוד לא ייפגש עמו. צעד זה מציל את חייו, אך בו-בזמן הופך את כל גורלו הבא לניסיון בלתי-פוסק.
שבי, מחנה ריכוז, בריחה, השתתפות בתנועת הפרטיזנים האיטלקית, האלבנית והיוגוסלבית, שלוש פציעות קשות, ניצחון הרחק מן המולדת, שיבה לברית-המועצות, בדיקות אינסופיות של סמ"ר"ש ושירותי הביטחון — ביוגרפיה אחת שכזו הייתה מספיקה לרומן הרפתקאות.
אך דוד גאי עשה דבר חשוב הרבה יותר. הוא החזיר מתהום האַיִן אדם שההיסטוריה כמעט איבדה אותו. חייל חזית צנוע, איש קשר, שבוי מלחמה, פרטיזן בשלוש ארצות, אדם ששרד את השואה רק משום שברגע ההכרעה הזדהה בשם זר, חי חיים ארוכים וכמעט לאיש לא סיפר על אשר עבר. אנשים כאלה לא אהבו לדבר על עצמם. הם סברו שרק מילאו את חובתם. משום כך המחבר נמנע במודע מאפקטים אמנותיים. הוא נותן אמון במסמכים, בעובדות ובזיכרון האנושי. משום כך בדיוק הספר מותיר רושם עז כל-כך.
בידי המחבר עלה הרבה יותר מאשר לכתוב ביוגרפיה של חייל חזית אחד. הוא מחזיר את הקורא לאווירת המלחמה, בהרחיבו את הסיפור בהערות היסטוריות. אנו לומדים שוב על עבודתם של אנשי הקשר בחזית, על מבנה הקשר הטלפוני השדה, על מטוסי הריגול הגרמניים, על חיי היום-יום של החיילים, על המחיר שבו הובטח פיקוד הכוחות. הסטיות ההיסטוריות הללו מסייעות להבין לעומק את העולם שבו חי ולחם הגיבור הראשי.
לעיתים מצטברים הסברים כאלה בכמות שהקורא רוצה לחזור מהר יותר לגורלו של שלומוחאי עצמו. אך זו יותר תכונה של סגנון הכתיבה של המחבר מאשר חיסרון של הספר. דוד גאי כמו שואף להראות לא רק את האדם במלחמה, אלא גם את המלחמה עצמה — על כל מורכבותה, אכזריותה ויום-יומיותה.
ערך מיוחד יש לעמודים החושפים את אופיו של הגיבור. הוא אינו נראה כאדם המבצע גבורות למען התהילה. להיפך, מייחדים אותו יושר נדיר, כבוד עצמי פנימי ותחושת צדק.
אחד האפיזודים הבולטים ביותר קשור לסירובו של מפקד המחלקה של שלומוחאי לקבל לבדו את האות על הפלת המטוס הגרמני. הוא עמד על כך שגורל האות ייקבע בהגרלה בין כל החיילים שירו במטוס. אפיזוד קטן זה מספר על האדם הרבה יותר מכל תיאור של המחבר.
רושם לא פחות עז מותיר גורלו של הגיבור לאחר המלחמה. לאחר שעבר שבי ומאבק פרטיזני, חי שנים ארוכות בחשש שעברו עלול שוב להפוך לכתב אישום. כאלפי שבויי המלחמה הסובייטיים, לא חש עצמו חופשי באמת אפילו לאחר הניצחון. ייתכן שדווקא משום כך כמעט מעולם לא סיפר על אשר עבר — אפילו לילדיו עצמו.
יתרון גדול של הספר הוא בסיסו התיעודי. דוד גאי עשה עבודת מחקר עצומה, למד חומרי ארכיון, נפגש עם בנו של הגיבור אמנון (אליק), אסף עדויות משפחתיות. ערך מיוחד למהדורה מקנות התצלומים הרבים של שלומוחאי עצמו, של הוריו, אשתו, ילדיו וקרוביו האחרים. בזכותם רואה הקורא, מאחורי האירועים ההיסטוריים, אדם חי ואת משפחתו.
המחבר כותב שייתכן ששלומוחאי היה אחד מיהודי בוכרה הבודדים בעלי ביוגרפיה צבאית שכזו. סביר להניח שהיו גם אחרים, שעברו דרך השבי, המחנות והתנגדות אירופית. אך רבים מגורלות אלה עוד לא נמצאו ולא סוּפרו. משום כך בדיוק ספרו של דוד גאי נעשה לא רק מצבה לאדם אחד, אלא גם קריאה להמשיך בחיפוש השמות הנשכחים.
הספר הקטן הזה נקרא בנשימה אחת. מאחורי 130 עמודיו עומדת עבודה עצומה של המחבר, כבוד עמוק למסמך והכרת תודה כנה לדור שנשא על כתפיו את הניסיונות הקשים ביותר של המאה ה-20.
רוצה להאמין שהספר ימצא את קוראו. הוא ראוי לתשומת לב לא רק של יהודי בוכרה וצאצאיהם, אלא של כל מי שיקרים לו האמת ההיסטורית, הכבוד האנושי וזכר האנשים שללא מילים גדולות ביצעו את גבורתם היום-יומית.
כשסוגרים את העמוד האחרון, מבינים שקראנו לא רק סיפור של אדם אחד. זהו סיפור על דור שלם שניצח את המלחמה, אך רחוק היה מלהצליח תמיד לנצח את הפחד. על אנשים שהצילו את העולם, אך שנים ארוכות חששו מן הביוגרפיה שלהם עצמם.
ברצוני לציין את דוד ואַרקדי קלנטרוב מישראל, העובדים שנים רבות על הנושא "יהודי בוכרה במלחמת העולם השנייה". הם חקרו והוציאו לאור סדרת ספרים בנושא. אך, כאמור לעיל, נותרו עוד לא מעט שמות צנועים, של חיים ומתים, המחכים לשעתם.
ועתה, בעצם, על תרומתו העיקרית של דוד גאי — היא בכך שהחזיר לאחד מאנשים אלה את שמו האמיתי. לא שריף. לא סשקה. אלא שלומוחאי זווּרוב — אדם הראוי לזיכרון. כל עוד אנו זוכרים את שמותיהם של אנשים כאלה, ההיסטוריה נשארת חיה. משום כך בדיוק ספר זה — הוא לא רק על העבר. הוא על זכרוננו, שבלעדיו בלתי-אפשרי העתיד.
שלומוחאי זווּרוב 1915–1986 טמון בבית-הקברות היהודי בדושנבה.
שלמה אוסטוניאזוב
נשיא הקהילה היהודית הווינאית "יחד" ווינה, יולי 2026.
