"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם
כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ."

שלמה המלך (קהלת)

סיפורו של אבא:

זה היה בראשית שנות העשרים. אני ואחי הצעיר נריה אוכפנו את הסוסים, העמסנו עליהם חורג'ינים מלאים תה, ודרך מעברי ההרים יצאנו לסחור. מסמרקנד – כפי שנקראה עדיין באותם ימים – אל הכפר הטג'יקי דושנבה.

הזמנים היו טרופים, כנופיות הבסמצ'ים שדדו בדרכים. אך הנעורים דוחפים לפעמים למעשים חסרי אחריות. דימינו שהסכנות בדרך יפסחו עלינו, שהרי אלוהי אבותינו עמנו והוא כול-יכול.

הלילה יצא מוארך-ירח. השמיים הזרועים כוכבים היו צלולים במיוחד, ורק חריקת השלג תחת פרסות הסוסים הפרה את הדממה יוצאת הדופן של ההרים רבי ההוד. אני ואחי רכבנו דומם, והנה למטה, בעמק, הופיע כפר קטן. מן הארובות המאולתרות, התחובות ברישול בחלונות הזעירים של בתי החומר, עלה עשן, וכבר נשמעה נביחתם המרוחקת של כלבי החצרות. לפתע צצו לפנינו שני פרשים מזוקנים, טורבן על ראשם ובגלימות פסים חמות. באור הירח נראתה בבירור, על כתפי שניהם, חגורת כדורי מקלע. הם כיוונו אלינו את רוביהם וציוו עלינו ללכת לאשר יורו.

עד מהרה מצאנו את עצמנו לפני חאן שעל אם הדרך ליד הכפר. סביב הפונדק הזה מימי הביניים היו סוסים רבים, ולא פחות מזה אנשים, שהתרוצצו סביבם. לא הרחק מהכניסה, על משטני אבן מאולתרים – הָאושתָנים – עלה אֵד משתי דוודי ענק. כפי הנראה, הטבחים העומדים ליד האש, כשגלימותיהם מותחות בחגורתם, בישלו פּלוֹב. הכניסו אותנו פנימה, שם היו אנשים לכאורה יותר מבחוץ, ומעֵבר להם נראו עוד שני חדרים סמוכים שהיו גדושים בבסמצ'ים עד אפס מקום. התקרה הנמוכה והמעוקמת, המחנק ועשן הצ'ילים והחשיש ההבילים – לא הוסיפו כהוא זה אופטימיות.

לרגע פחדתי על אחי, שהרי היה רק בן חמש-עשרה. עם הופעתנו בקרב הכינוס הזה הושתקה הלחישה. ניגש אלינו איזה טיפוס, בעל זקנקן דליל שנדמה לצנון ישן, ופנים מצולקות אבעבועות. עיניו הצרות והרשעניות "רצו" ממני אל אחי וחזרה. הוא נשא מדי פעם מבט אל החבורה הרובצת על הרצפה, וכך שוב ושוב. לבסוף נעץ בי את מבטו הדוקר ושאל באוזבקית: "מי אתם? מאין ולאן פניכם מועדות?" רציתי לענות לו, אך נריה אמר לפתע: "מחניק לי, האם מותר לי להסיר את הכובע?" ומרגע שהסיר את המצנפת – פרצה מהומה איומה. בתחילה לא הבנתי מה קרה. מישהו זינק ותלש בגסות את הכובע מראשי. בקרב הצעקות הבוקעות מן ההמון רב-הקולות נשמע במיוחד: "ז'וּגוּטלַרדִי טוּטדִיק" – תפסנו את היהודים. ומה שהסגיר אותנו – הפאות הקטנות ברקותינו והכיפות (הטוּבֶּטֵייקוֹת) התכולות הכהות והמרוקמות במלאכה עדינה, שאותן חבשו באותם ימים רק היהודים הבוכרים. כהרף עין קם ההמון על רגליו, ובתוך הנהמה המפחידה נשמעו המילים: "מוות ליהודים!"

המצולק ואחדים מעוזריו רצו סביבנו וניסו לעצור את ההמון. עיניים אדומות מדם, פרצופים מעוותים משנאה, ונשימה שעלה ממנה ריח הצחנה של החשיש – כחלום בלהות, נחקקו בזיכרוני לעד. פתאום נשמעו כמה יריות וההמון קפא. המצולק החזיק בידו אקדח. הוא שאג בכל גרונו: "יוּזבָּאשִׁי, אליי!" (מפקד מאה). מן השורות האחוריות, כשהוא לופת בידו ביד חזקה שוט (נָגָאיקָה), הידק דרכו איש בעל קומה ענקית, בעל זקן שחור כזפת ומבנה גוף של גיבור. הם פרשו הצידה והתלחשו ביניהם. נריה ניצל את ההזדמנות ולחש: "חנניה, הם יהרגו אותנו, אך למזלנו עדיין לא פירקו מאיתנו את הנשק, הסכינים איתנו – בוא ניקח כמה מהם איתנו לעולם הבא." עצרתי בעדו: "אל תמהר, אלוהים רחום, תפילות אבינו לא יעזבו אותנו בצרה, אסור לנו לאבד תקווה." ואילו בליבי חשבתי – הם ודאי מחכים למישהו, אחרת היו כבר מזמן מחסלים אותנו. ולא טעיתי. אחרי הפוגה קצרה, לפתע כל אשר ישב ברפיון ובהתשענות – קם, כמו נדחף ברוח. הכול השתחוו בכבוד, פניהם לעֵבר הדלת. בפתח הסתובבו אנשים שרק זה עתה הגיעו – ככל הנראה שומרי ראש. אחריהם הופיע איש נמוך קומה וכחוש, בגלימה עשירה, בעל זקן צחור-שלג ועיניים גדולות ועצובות. לרגע תפסתי את עצמי חושב שהזקן הקשיש הזה הוא אחר משהו, שונה מן האחרים. במראהו היה משהו של טוב לב, אך רצינות הרגע החזירה אותי אל המציאות.

הייתי מוטרד מאוד מן המצב, ובתת-הכרתי כבר שקלתי את הצעתו של אחי.

הובילו את הזקן אל מקום הכבוד. הוא ישב במתינות על מצע האטלס. פרשו לפניו מפה יקרה (דאסטָרחָן). המצולק, יד אחת על חזהו וביד השנייה מגיש תה לזקן-השבט, אמר: "תפסנו יהודים והמתנו לבואך, לפני שנחליט להוציאם להורג. עד אז גם הפּלוֹב יהיה מוכן." כששמע הזקן את הבשורה, הזדעזע ושאל שוב: "יהודים?" "כן, יהודים." באה התשובה בתמיהה. "היכן? היכן הם?" שאל הזקן במהירות כשהוא קם על רגליו בסערה. הצביעו עלינו. הנכבד קרב אלינו לעיני ההמון הנדהם, וחיבק אותנו בחיבת אב, ואז שאל ברוך: "היכן אתם גרים, בניי?" "בסמרקנד" – עניתי מבולבל. "והיכן בדיוק?" חקר הזקן. "ליד גן המלך" (בּוֹגִי פּוֹדשוֹי) – השבתי, לאחר שהתאוששתי. ומיד החלטתי שלא אומר עוד דבר; לשם מה יידעו היכן גרים יקיריי. אך הזקן החד-רואה כמו קרא את מחשבותיי, ואמר: "בני, אני מבין את דאגתך, וברצוני להבטיחך שכאן איש לא יעשה לכם רע." מבטו היה טוב ומסביר פנים, אך אני הייתי דרוך מאוד – רציתי להאמין, אלא שאיזה קול פנימי אמר: "אל תמהר". דומה שגם את זה חש הזקן; הוא הניח את ידו על כתפי והמשיך ברוך: "ולי, ליד גן המלך ממש, על גבעה קטנה, הדרך אל השערון השני מימין בסמטה. מעליו כל אביב פרח עץ תפוח. בחצר הזאת גר איש אציל, ישמרו אללה, בָּרוּך שמו, ורציתי לשאול אתכם, האם הוא חי, האם הוא בריא?"

"האיש ששמו הזכרת הוא אבינו המנוח, ועץ התפוח – אכן, בשורה הזו הוא פורח רק מעל השערון שלנו." בעודי אומר בהתרגשות את המילים הללו, מוחי חיטט במרץ בכל חבריו ומכריו של אבי, שהרי מילדות הוליכני עמו והיכרתי רבים לפי פרצוף. אך את האיש הזה לא יכולתי לזכור בשום אופן. שוב אחזה בי חרדה. "מה, ברוך מת?" אמר הזקן בעצב. "והילדים? יש לכם אח ואחות. את הנער אני זוכר היטב, נדמה לי ששמו היה ציון. דרך אגב, מה שלום אמכם? אני מקווה שהיא עוד חיה?" המשיך בהשתתפות.

"אבא נפטר לפני שנה, אמא שנה קודם לכן. הטיפוס לקח אותה, היא הייתה בסך הכול בת 38.

והאישה שהתכוונת אליה הייתה אשתו הראשונה של אבא, היא נפטרה במגפת טיפוס אחרת, לפני שנים רבות. אבא היה מספר עליה לעיתים קרובות, אך למרבה הצער איני זוכר בדיוק מתי קברו אותה. מַלכָּה, זו אחותנו, הבכורה שבינינו, וציון – אחינו; הם בניו של אבא מאשתו הראשונה."

התנהגותו של הזקן שכנעה אותי שאין עוד סיבה לדאגה, הגרוע ביותר מאחורינו. תפילות האבות התייצבו בעדנו. בינתיים ליטף הזקן את זקנו היפה, פנה אל ההמון שעקב אחר הסצנה בתמיהה, ואמר: "שמעו, מוסלמים מאמינים, ברצוני לספר לכם מה אירע למנהיגכם הרוחני לפני קרוב לשלושים שנה. הצעירים המיותמים הללו, שאותם דנתם למוות, עוד לא נולדו אז.

הגעתי לסמרקנד המפוארת עם עדר סוסים לא גדול.

היה עליי למכור למעלה מעשרים סוסים. בשוק שבו מוכרים בהמות הציעו את שירותיהם כמה מתווכים. אך עוד בפרגנה המליצו לי על סרסור, מקרב עם קטן, ושמו בָּבָּחָן – כך כינוהו בקרב המוסלמים. בשוק הבהמות לא מצאוהו, אמרו שהוא בא לעיתים רחוקות. אזי שלחתי שליח. עד מהרה נכנס אל בית התה איש גבה קומה, בעל פנים פתוחות ורציניות. משדיברתי עמו הבנתי שלפניי איש היודע את מלאכתו. במהלך ימים אחדים הוא עזר לי, ובאורח מוצלח, למכור סוסים אחדים. ערב אחד חש רע, ראשי הסתחרר בעוצמה והרגשתי שאיני מצליח לעמוד על רגליי. השכיבו אותי על ספסל בבית התה וקראו לרופא. אמר הרופא: 'זהו טיפוס' והלך במהירות. האנשים שהיו סביבי נעלמו לפתע כליל, מן הסתם נבהלו ממחלתי. באותו ערב איש לא נכנס לבית התה. הלילה נדמה לי אינסופי, שכבתי לגמרי לבד, ואחזה בי צמרמורת החום. ורק עם שחר, כשהתעוררתי, ראיתי את בבּחן. הוא הסיר את גלימתו וכיסה אותי בה. כשהגיש לי מים שאל בדאגה: 'מדוע לא שלחתם לקרוא לי? אך אל תדאג, ניחלץ יחד מן הצרה הזו.' ואילו לי כל העולם התערבל מול העיניים. כשבאתי לעצמי, הבנתי שאני שוכב בבית של בבּחן. חבריי! שהיתי אצל האיש האציל הזה חודשים אחדים. אשתו הבינה בעשבי מרפא. אני אסיר תודה לאישה זו על שדאגה לי כאילו הייתי בנה. עם ציון הקטן התיידדנו מאוד, הילד לא סר מעליי אף לרגע. בבּחן עצמו שמר עליי בלילות למראשותיי. האנשים הטובים הללו החזירו אותי לרגליי, הצילו את חיי. הרי איני קרוב משפחתם ואף לא בן דתם. מאוחר יותר שאלתי את האיש המופלא הזה מה הניע אותו, מנין אצילות הנפש הזו? והוא ענה: 'שמי ברוך, אני אדם מאמין, ויודע שכל בני האדם, ללא הבדל גזע ואמונה, הם בניו של הבורא. בספר הקדוש שלנו כתוב: כל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.'

הגיעה שעתי לשוב לביתי. לאחר סעודת הפרידה הוציא בבּחן מן התיבה חבילה קטנה ופרש אותה, ובתוכה צרורות רבים של כסף. הוא החל להתירם ולסדר את מטבעות הזהב בטורים על גבי פיסות בד. עליהם היו איזה כיתובים. עקבתי אחריו בעניין. הוא סידר את הכול ופנה אליי: 'הנה בטור הזה הכסף מן הסוס העורב שנמכר לסוחר פלוני, בטור השני הכסף מן הסוס השחור שנמכר לסוחר אחר.' וכך, בסך הכול הכסף מכל הסוסים שהוא מכר עבורי היה מונח לפניי. אמרתי לו שהוא הציל את חיי, ושלא אקח את הכסף. אני איש אמיד, וברצוני להשאיר לו את מטבעות הזהב הללו לאות תודה. אך הוא ענה: 'הכסף הזה שייך לך ולמשפחתך, ואם אתה באמת רוצה להודות לי – שלם לי בעד עבודתי את אותו אחוז שעליו סיכמנו.'"

הזקן הנכבד שקע לרגע בתוך עצמו, שתק שניות אחדות, שלח מבט חוקר אל היוּזבָּאשִׁי ואל המצולק, ואז המשיך: "מוסלמים מאמינים, במקומי היה יכול להיות כל אחד מכם, אביכם, אולי אחיכם או בנכם, שנקלע אל ארץ נכר. ואני בטוח שגם עם כל אדם שנקלע לצרה היה האיש הזה נוהג כפי שנהג עמי. הייתי צריך לצאת היום לפגישה חשובה, אך כפי הנראה יד ההשגחה הובילה אותי אליכם לא לחינם, וגם ביטול הפגישה לא היה לחינם. אני רוצה לשאול אתכם ישירות: 'האם ניתן להשיב על טוב ברעה? האם רשאים אנו להוציא להורג את הצעירים החפים מפשע האלה?'"

הסיפור נסתיים בכי טוב: הם קנו מאיתנו את כל הסחורה בלי להתמקח. צירפו שני מלווים שהובילו אותנו חזרה עד סמרקנד, אך עוד קודם הזהירו אותנו שלא נתראה עוד בדרכים.