האדם מת כאשר
מת הזיכרון האחרון עליו.

בשנות ה-80 ברחובות, שבה התיישבתי עם משפחתי, קם מה שנקרא "המועדון הרוסי". רעיון ייחודי זה, המאפיין את הצרכים התרבותיים הגבוהים של "הרוסים" של אותה תקופה, נולד אצל כמה נשים של עולים חדשים שכתבו עבודות דוקטורט במכון ויצמן. ביניהן הייתה אשתי נינה, שהכינה עבודת דוקטורט בפיזיקה.

תחילה נוצרה חבורת ידידים קטנה, שהתעניינה בבילוי משמעותי ובעיסוקים מועילים, ולשם כך התאספנו בזמננו הפנוי בדירותינו הקטנות דאז, שוחחנו וחלקנו מידע. בהדרגה הגענו למחשבה שיש לצאת אל מרחב רחב יותר. שכרנו ברחובות וילה גדולה ריקה בלב העיר. באחד החדרים התקנו שולחן ביליארד, בשני שולחן טניס, וציידנו סאונה. במטבח רכשנו מקרר גדול, שבו תמיד היו חטיפים קלים, שימורים, כל מיני מוצרים לסנדוויצ'ים, וכן משקאות קלים מגוונים.

חברי המועדון יכלו לבוא מתי שרצו – לשחק טניס, ביליארד, שחמט, דמקה, לקחת מהמקרר אוכל, לאחר ששילמו עבורו לפי המחירון התלוי שם לתוך קופסה מיוחדת. עבור ילדינו אורגנו חוגים שונים: שפה רוסית, עברית, ציור ואחרים. אני אישית העברתי חוגי שחמט ודמקה.

בקרב חברי "הקואופרטיב" שלנו היו אישים בולטים, שהתבטאו בתחומים שונים. למשל, פרופסור הכימיה המחונן מהאוניברסיטה העברית בירושלים אלכס גולדמן, קפטן קבוצת קישינב לשעבר ב-KVN. בקבוצה שלנו "המנוע" הייתה סוניה – בתו של הסרבן המפורסם בעבר פרופסור אלכסנדר יעקובלביץ' לרנר ובעלה בוריס לוין, שמימי ילדותו דבק בו השם בוב, וכעת כך קראו לו לא רק חבריו אלא גם ילדיו ונכדיו.

סוניה בלטה מגיל צעיר ביכולות פנומנליות. למרות שם משפחתה היהודי, בגיל 15 היא כבר סיימה סמסטר ראשון בפקולטה למתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה, והייתה היהודייה היחידה שבמדינה של אנטישמיות ממלכתית זכתה להופיע על שער המגזין "ברית המועצות". ואילו בוב הפעים אותנו בחוש הומור עדין, בכושר יצירת קשר ובחשיבה יוצאת דופן. אפילו את הדברים הבנאליים ביותר הוא היה מסוגל לפרש בצורה מקורית.

המועדון שלנו ארגן מפגשים עם אנשים מעניינים. פעם נסענו לנתניה אצל שני אמנים "רוסים", בעליו של בית חרושת קטן לקרמיקה. הם היו זוג נשוי – הם הכינו תערוכה בביתם. אלכס ואשתו לא נסעו במכונית למרחקים גדולים, והתנדבנו להסיע אותם. לאחר התערוכה החלו כולם להתפזר. גליה כרמלי – האמנית ומארגנת התערוכה – ניגשה אליי ואמרה:

– אל תדאגו למשפחת גולדמן. אנחנו בעצמנו ניקח אותם הביתה. הם נשארים לארוחת ערב לאנשים קרובים.

כעבור זמן מה התקיימה במועדון שלנו מסיבת ידידים שגרתית. מישהו הזמין גם את בני הזוג האמנים. נשמת החבורה כרגיל היה אלכס גולדמן. הוא ביצע את שירי הצ'סטושקה החדשים שלו, אחד מהם היה מוקדש לי: "היכן תמצאו מנכ"ל, שמצטיין כל כך ליד המנגל".

האמנית התפלאה שיש בינינו איזה מנכ"ל (מנהל כללי) והחלה להתעניין במי מדובר. הצביעו עליי – הנה הוא סמיון בורוחוב. בורוחוב? האמנית, מודאגת מעט, החלה להתעניין מהיכן הגעתי. משנודע לה שמאוזבקיסטן, ניגשה אליי בהחלטיות.

– סליחה, ואיפה גרתם באוזבקיסטן?

– בסמרקנד – עניתי.

– ואיך קראו לאביך?

– אברהם.

– ולאמא – חנה? – שאלה האמנית בהתרגשות.

לשמע התשובה החיובית, היא נזדעזעה ובאופן פתאומי חיבקה אותי.

– בזמן המלחמה היינו בפינוי בסמרקנד. הוריי ועוד משפחה אחת מאודסה חיו בבית שלכם כמעט שנה – אמרה מבעד לדמעות.

– יודע – עניתי, – הוריי סיפרו שבשנות המלחמה גרו אצלם שתי משפחות מאודסה – מחלין וקרמליוק. אבל אתם כרמלי?

– כן, – הנהנה, – קרמליוק – זה אנחנו. אז הייתי ילדה קטנה, אבל אני זוכרת היטב את הוריך. כאן בישראל הפכנו לכרמלי.

– אחי הקטן – פנתה אליי שוב בדמעות – הוריך הצילו את משפחתנו כשהעניקו לנו מחסה בביתם. ואילו אני…, ואילו אני גירשתי אותך מביתי!

הייתי נרגש עד עומק לבי, תחושת גאווה על הוריי הציפה אותי. הרי חלפו 42 שנה, ובומרנג הזיכרון שב משנת 1941 (אז רק נולדתי) לשנת 1983.